המיכאלאנג'לו של אדריכלות מגרשי הגולף

כתבה שפורסמה השבוע בעיתון דה מרקר - מוסף שבת - דודי כליפא ...
מה הביא את המיכלאנג'לו של אדריכלות מגרשי הגולף לקחת על עצמו את הפרויקט בקיסריה? הוא זכה לכינויים המחמיאים "שטני", "סדיסט", ו"לא הוגן", אך נחשב לגאון אדריכלי הגולף, בעל דמיון מדהים ורעיונות חדשניים ■ פיט דאי, "המעצב הזדוני מהגיהנום", תיכנן את המגרש החדש בקיסריה ומבטיח חיים קשים לחובבי הז'אנר
כתב הגולף האגדי הרברט וורן ווינד כינה אותו "המיכלאנג'לו של אדריכלות מגרשי הגולף"। כוכבי ה-PGA, מקצועני גולף המוציאים לחמם מן הדשא, מודים שהוא גאון ולא שוכחים להוסיף שהוא שטני, לא הוגן וסדיסט. הם מכנים אותו "המעצב הזדוני מהגיהנום".

הוא בעל דמיון מדהים, אף מגרש שלו אינו דומה למשנהו ולרעיונותיו החדשניים היתה השפעה אדירה על הגולף המודרני. הוא אדריכל המודה כי אינו יודע לשרטט, אבל גם בגיל 83 אינו מהסס לעלות על בולדוזר ולעצב במו ידיו את היצירה החדשה שלו.
כמה מבכירי האדריכלים העוסקים כיום בתכנון מגרשי גולף בעולם התחילו את הקריירה כעוזריו, וכמו כל מי שאי פעם עבד אתו הם מעריצים את האדמה שעליה הוא דורך
זהו פיט דאי, האדריכל שנבחר לבנות מחדש את מגרש הגולף בקיסריה. המגרש, שייפתח לציבור בתחילת מאי לאחר שהושקעו בו כ-50 מיליון שקל, הוא הפרויקט הראשון שלו מזה יותר מ-20 שנה מחוץ לארה"ב.
לא ברור בדיוק מה גרם לדאי, ששחקני גולף רבים מגדירים אותו גדול האדריכלים הפועלים כיום, לקחת על עצמו את הפרויקט בקיסריה. אחרי הכל, עבודה לא חסרה לו, מה גם שהוא מתגאה בעובדה שבהשוואה לאדריכלים מובילים אחרים - העובדים במקביל על כמה עשרות פרויקטים - משרדו מעולם לא בנה יותר משניים או שלושה מגרשים בו זמנית. גם לאחר חצי יום במחיצתו - בביתו שבאינדיאנפוליס ועל מגרש הגולף הסמוך, וכן לאחר פגישה בקיסריה - התעלומה נותרה לא פתורה.
ייתכן, כמובן, שהאפשרות לשוב ולהיות חלוץ במדינה נטולת גולף, כפי שהיה כשבנה את המגרש הראשון ברפובליקה הדומיניקנית שנהפכה מאז ליעד תיירות גולף מועדף עם יותר מ-50 מגרשים, קרצה לו. הוא גם מזכיר את מעמדה וערכה של ארץ ישראל בהיסטוריה העולמית, אך התחושה שלי היא שדאי התעניין בפרויקט דווקא בגלל הטופוגרפיה, מזג האוויר, הקרבה לים ודיונות החול. בעיקר החול.
דאי הוא בראש ובראשונה אמן, יוצר של פסלים סביבתיים בגודל של 500 דונם. וחול, בעולם אדריכלות הגולף, הוא חומר גלם נדיר ומושלם ליצירה. כשדאי מסביר בעיניים בורקות שכל מקדשי הגולף המפורסמים ועתירי המסורת בסקוטלנד ואירלנד בנויים על אדמה חולית, משווה אותם לגדולים (אך בודדים) שבמגרשי ארה"ב הבנויים אף הם על חול, ומתאר בהתלהבות של ילד בן 6 את האפשרויות הבלתי מוגבלות של עיצוב בחול - המחשבה שמתגנבת היא שמיכלאנג'לו של עולם הגולף פשוט רוצה לשחק בארגז החול שלנו.

השראה סקוטית
דאי נשם גולף מיום שנולד. ארגז החול של ילדותו היה מגרש גולף בן תשע גומות שאביו בנה על שטח החווה המשפחתית באורבנה, אוהיו. בספרו "Burry me in a pot bunker" הוא כותב שכילד היה יושב עם אביו על המרפסת ושותה בצימאון סיפורים מפיהם של וולטר הייגן וג'ין סאראזן, ענקי הגולף של התקופה.
כנער, בתפקיד הגנן הראשי של המגרש המשפחתי, נושאים כסוגי דשא ואדמה, ניקוז והשקייה עניינו אותו יותר מנערות ומכוניות. כשגויס לצבא במהלך מלחמת העולם השנייה והוצב בפורט בראג, צפון קרוליינה, הוא לא רק שיחק ב"פיינהרסט" - אחד מאתרי הגולף המפורסמים בעולם - אלא גם בילה ימים רבים במחיצתו של דונלד רוס, מעצב המגרשים הראשון בהיסטוריה שזכה להיכנס אל היכל התהילה של הגולף.
דאי, שבגילו המופלג עדיין משחק גולף באורח מרשים ומדויק, זכה לפגוש על המגרש רבות מהדמויות שהפכו את הגולף לספורט הפופולרי ביותר בארה"ב. בן הוגאן, אחד מהגולפאים הנערצים בהיסטוריה, נהג להזמינו למשחקי אימון, וכגולפאי חובב התמודד דאי הצעיר מול ילד פלא בשם ג'ק ניקלאוס. 20 שנה לאחר מכן, ניקלאוס, אשר בעיני רבים עדיין נחשב הגולפאי הטוב בכל הזמנים, חבר לדאי בעבודה על פרויקט משותף ומהפכני בדרום קרוליינה, "הארבור טאון גולף לינקס", שהזניק את הקריירות של שניהם כאדריכלים.
גם טייגר וודס, הגולפאי הטוב בעולם שהרחיב באחרונה את תחום פעילותו לעיצוב מגרשים, מודה שבילה שעות ארוכות במחיצתו של דאי. "הדרך שבה פיט דאי בוחן ומרגיש את האתר מרשימה מאוד", הוא מתפעל. "המגרשים שהוא בונה למטרת תחרות קשים, אבל יש סיבה טובה מאחורי כל דבר שהוא עושה".
רבים ניסו להבין מדוע ואיך דאי, "המדען המטורף", עושה את מה שהוא עושה. דאי עצמו קושר הכל להארה שחווה בביקור בסקוטלנד, מולדת הגולף, ב-1963. שם הוא התוודע בראשונה לעקרונות הקלאסיים של אדריכלות הגולף, ומשם ייבא אלמנטים עיצוביים שבהם הוא משתמש בכל מגרשיו.
סגנון העבודה של דאי שונה מזה של עמיתיו. בעוד שרוב המעצבים מקבלים מפה טופוגרפית ותצלומי אוויר של המקום המיועד ומייצרים מהם תוכניות מושלמות ומוגמרות של המגרש, דאי מתייחס לכל פרויקט כאל לוח נקי. וכפי שצייר אינו יכול לראות בתחילת עבודתו את הציור המוגמר, כך גם דאי מפסל את המגרש תוך כדי תהליך. "זו הסיבה שאני מתכנן כל כך מעט מגרשים", הוא אומר. "אני מתכנן ומבצע תוך כדי תנועה, ומקווה ומתפלל שמשהו ייצא מזה בסוף".
ומשהו אכן יוצא. לאחר כ-50 שנות פעילות, דאי חתום על כ-100 מגרשים בלבד, אך רבים מהם מככבים ברשימות כמו "100 המגרשים הטובים באמריקה" או "50 המגרשים הקשים בעולם" - וכמעט כל אחד מהם הוא יעד לעלייה לרגל. "חלק מעמיתי למקצוע בונים 20 מגרשים בשנה", הוא אומר בהתנצלות, אך הכמות המועטה יחסית של יצירותיו לא מנעה מראשי עולם הגולף לבחור דווקא בו מבין כל המעצבים החיים כיום, ולהעניק לו מקום של כבוד בהיכל התהילה של הגולף - עיטור שניתן רק לארבעה אדריכלים לפניו.
מיליוני הדולרים שמשרדו של דאי גובה עבור כל פרויקט לא שינו אותו. הוא נשאר אדם צנוע, הלבוש בבגדים פשוטים ומסתובב ללא פמליה. למעשה, אישיותו הצנועה עומדת בניגוד חריף למעמד הרם שממנו נהנות יצירותיו. דאי גאה להזכיר כי מעולם לא חתם על חוזה. "עדיין לא קרה שלא שילמו לי", הוא אומר בחיוך. על המגרש הוא לא נעזר בשרטוטים מפורטים, אלא משרבט את רעיונותיו על נייר או מתאר אותם במלים לעוזריו.
בתקופת העבודה של מועדון TPC Sawgrass שבג'קסונוויל, פלורידה, יהלום נוסף בכתר היצירה שלו שהוקם בשנות ה-70, נהג דאי לפלס את דרכו בסבך הצמחייה במקום ללא חולצה ועם מצ'טה ענקית ביד. כיום תלוי במועדון ציור שמן שבו הוא נראה לבוש במכנסי חאקי פשוטים, חבוש כובע בייסבול ומצייר מסלול גולף על האדמה בעזרת מקל.

דאי ידוע כמי שאינו מתפשר על רעיונותיו. טים פינצ'ם, הנציב הכל יכול של סבב הגולף המקצועני (PGA Tour), סיפר כי בזמן השיפוץ של מגרש ה-TPC בסוגראס, הגיע דאי למשרד המהודר של פינצ'ם, פינה את שולחן העבודה, שפך עליו דוגמאות עפר שחפר מפינות שונות במגרש ואמר: "אני מצטער, אבל זאת הדרך היחידה שבה אני יכול להכניס לך לראש את דעתי בעניין". לאחר הפגישה, כשדאי הציע לנקות את הלכלוך, אמר לו פינצ'ם: "נשאיר את זה ככה, אני רוצה שאנשי הצוות שלי יראו זאת גם מחר".

"אין לו טלפון סלולרי או מחשב", אומר בפליאה הרברט קולר, מיליארדר אקסצנטרי שדאי בנה בעבורו ארבעה מגרשים, אחד מהם בשדה תעופה נטוש על גדות אגם מישיגן. "אבל מעודי לא פגשתי מישהו כל כך אמנותי ויסודי. הוא לומד את האדמה, הרוח, הצמחייה והעצים לא רק במגרש - אלא גם מחוצה לו. מגרשיו הם יצירות אמנות ולא פלטי מחשב". קולר, הנשבע כי ימשיך להעסיק את דאי כל עוד הוא בחיים, מספר כי "דאי מבין את הטמפרמנט של הגולפאי המקצוען ותמיד גורם לו לאבד את שיווי המשקל".

המסלול שדאי בנה עבור קולר במישיגן ארוך יותר מכל מגרש אחר בהיסטוריה של תחרויות המייג'ור - ארבע תחרויות הגראנד סלאם השנתיות בענף. כדי לבנות את המגרש על אדמה שטוחה וחסרת איפיון, ששימשה בעבר בסיס נ"מ של הצבא האמריקאי, שינע דאי לא פחות מ-170 אלף משאיות חול וחימר. הוא חפר ברחבי המגרש יותר מ-1,400 בונקרים, ויצר טופוגרפיה מפעימה שמזכירה את המגרשים באירלנד וסקוטלנד. קולר אף הגדיל לעשות, וייבא עדרים של כבשים איריות המקשטות בנוכחותן את המגרש.
לפני אליפות ה-PGA חזה מנהל המגרש סטיב פרידלנדר כי "כשאנשים יראו את המגרש בראשונה בטלוויזיה הם לא יאמינו שהוא נמצא בוויסקונסין או בכלל בארה"ב. איפה זה? הם יאמרו. אני חייב לשחק שם".

דן ג'נקינס, כתב, סופר וסאטיריקן הגולף המצוטט ביותר בהיסטוריה, תיאר את התגובות ליצירה החדשה של דאי: "מעולם לא נערמו על מגרש גולף שמות תואר במהירות ובכמות כזו. זה התחיל במפחיד, והמשיך במקסים, מדהים, מעורר חלחלה, מזעזע, מיוחד, מהמם, מרגיז, גרוטסקי, מפואר, מבלבל, מסתורי, האם שכחתי לא ייאמן?" כשדאי התבקש להשוות את קושי המגרש למגרשים אחרים שבנה, הוא אמר: "הוא קל כמו פופקורן, אבל לפעמים אנשים נחנקים מפופקורן".

גדולתו של דאי היא ביכולתו לשלב בין שני סוגי הלקוחות של מגרשיו. הגולפאים החובבים מצפים להפיק הנאה מירבית מהמשחק, מהאתגרים שהוא מעמיד בפניהם ומיופיו של המגרש, בעוד שבעבור גולפאי התחרויות המקצוענים המגרש הוא מקום עבודה. דאי גורם למקצוענים להזיע עבור כל סנט ממיליוני הדולרים המונחים על הכף בכל תחרות. לגבי החובבים, הוא מודה כי אינו מבין מדוע הם מחפשים מגרשים קשים יותר ויותר, ונלהבים מהסבל שהוא מסב להם. הוא מוסיף בחיוך שימשיך לבנות עבורם מגרשים, כל זמן שמישהו ישלם לו.

הבנתו העמוקה של דאי בשלל הרגשות המציפים שחקן מקצוען או חובבן בעומדו מול חבטה מסוימת, ויכולתו ליצור מפיסת אדמה מבחן לגבול יכולתו הפיסית והמנטלית של הגולפאי, מאדירות את המוניטין שקנה לעצמו כ"מעצב הזדוני מהגיהנום". "המקצוענים שונאים את החבטה הזאת", הוא אומר לי תוך כדי משחק, ומחייך: "כן, אני חייב לדעת מה הם שונאים". מקצוען הגולף קרייג בארלו תיאר פעם את התחושה: "פיט דאי מפורסם בייצור גומות גולף שמסוגלות לגרום לך להקיא על עצמך".

דאי משחק ללא הרף עם המחשבות החולפות במוחו של הגולפאי. כשנשאל עד כמה כוכבי הסבב מעריכים את מגרשיו, הוא עונה בצחוק כי לדעתו הם אינם מעריכים אותם כלל. האם הוא מרגיש בלתי מובן לנוכח הכינויים שקיבל? "בוודאי, אבל כשכל מגרש חדש שלנו הוא פופולרי מקודמו, הם יכולים לקרוא לי איך שהם רוצים", הוא צוחק.

שינוי אסטרטגיה
כשהגולפאים הישראלים יעלו בעוד כמה שבועות על המגרש המחודש בקיסריה, הם יגלו מגרש תחרויות בינלאומי ויפהפה, מהרמה הגבוהה בעולם. הם גם יגלו כי עליהם לשכוח את כל מה שלמדו על המגרש הישן ולהתרגל במהירות לשחק גולף שונה.
במשך 18 החודשים האחרונים עמלו דאי וצוותו, בראשות טים לידי, על השיפוץ, ובעזרת מחסן טריקים וניסיון של עשרות שנים יצרו מגרש שייאלץ את הגולפאים בראש ובראשונה לחשוב, להתמודד עם חולשותיהם המנטליות, לבחור באסטרטגיה המתאימה ליכולתם האישית ולהיצמד אליה.

במגרש הישן בקיסריה האסטרטגיה היתה פשוטה - יש לקדם את הכדור בקו ישר, פחות או יותר, מהטי לגרין. במגרש החדש, אם אתה מתברבר בצד הלא נכון של המסלול, אתה מת. דאי מעניש את השחקן על חבטות בינוניות, והחטאה של מטר או שניים בנקודת הנחיתה של הכדור עלולה לעלות בשתי חבטות מיותרות. בכל גומה שלו קיימת יותר מאפשרות אחת להגיע מהטי אל הגרין. כל גומה אמורה להעמיד את הגולפאי בפני הדילמה הנצחית של סיכון מול סיכוי: חבטה או סדרת חבטות פשוטות יחסית אך ללא אפשרות לתוצאה מבריקה, או חבטה הירואית הטומנת בחובה סיכוי רב או חורבן.

הגולפאים המאושרים יתוודעו לפילוסופיה של דאי הקובעת שגומת גולף טובה מכילה אווירה, קסם, אסתטיקה ונוף, ייחודיות ואתגר - וצריכה לטעת יראה גם בלבו של הגולפאי הטוב ביותר. הוא מתייחס אל כל גומה מנקודת הטי כתמונה שאותה הוא תוחם במסגרת דמיונית, ובעזרת משחק בטופוגרפיה, צמחייה, מכשולי חול, מזג האוויר וזוויות, הוא שולט בדרך שבה הגולפאי מביט במגרש ומנסה להוביל אותו לתוך שלל מלכודות אופטיות.

"אנחנו עובדים קשה על יצירת אשליות אופטיות, מתוך כוונה ליצור מגרש שנראה קשה יותר ממה שהוא באמת", אומר דאי. וזאת תמצית האמת שמאחורי כל המגרשים שלו: הם קלים יותר מכפי שהם נראים, כולם הוגנים ואף אחד מהם אינו בלתי אפשרי למשחק. הגולפאי והדרך שבה הוא מכניס את עצמו לצרות הם אלה שעושים את המגרשים כה קשים ובלתי נשכחים.

ספורט ועסקים ? אין על גולף
אף שכל איש עסקים מתחיל ישמח לחזור על המנטרה שלפיה גולף טוב לעסקים, מספרם הזעום של הגולפאים בישראל מוכיח כי רק מתי מעט הפנימו את המשפט: "אם אני לא משחק גולף עם הלקוח שלי, הוא בטח משחק עם המתחרה שלי".
לא תמיד מוצר טוב או שירות עדיף הוא תנאי מספיק לקיומה של עסקה בודדת או התקשרות עסקית ארוכת טווח. בהרבה מקרים הקשר האישי והאנושי המתפתח לאורך זמן רב הוא שעושה את ההבדל. זמן, כידוע, מוגדר על ידי מקבלי ההחלטות כאחד המשאבים החשובים והנדירים ביותר. עתה דמיינו את ההבדל בין פגישה בת חצי שעה שבה אתם צריכים למכור את המוצר, את החברה ואת עצמכם במשרדו של מקבל ההחלטה, לבין ארבע או חמש שעות בחיק הטבע במחיצתו של אותו אדם, בלי הפרעות וטלפונים סלולריים.
גולף הוא משחק טוטאלי, עם תרבות וערכים משלו. זהו ספורט תחרותי ממדרגה ראשונה, שמלבד יכולת פיסית דורש גם משמעת עצמית, אסטרטגיה וחשיבה. זהו משחק עם מערכת סבוכה של חוקים המשוחק ללא שופט ומבוסס על יושר, אמון, כבוד והערכה הדדית. אופיו התחרותי של המשחק, שבו הגולפאי מתמודד בעיקר נגד חולשותיו שלו, מעיד גם על אופיו של השחקן. זו הסיבה שבעטיה כל כך הרבה אנשי עסקים מעדיפים להחליט מי יהיו הפרטנרים העסקיים שלהם רק לאחר שבילו עמם כמה שעות על המגרש.

בארי שקד, מנכ"ל חברת ריטליקס וגולפאי "שרוף" מילדות, מעיד שאחת הסיבות שבגללן הצליחה החברה להתקשר עם ענקית הקמעונות הבריטית טסקו באחת העסקות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של ריטליקס, היא הכימיה שנוצרה בין בין אנשי החברות על מגרשי הגולף. "פשוט נהפכנו לחברים, וזה הקל על כל התהליך", הוא מספר. "הגולף מאפשר לשני הצדדים להכיר זה את זה לעומק. בנוסף, ההתמודדות עם האתגרים שמשחק הגולף מעמיד בפניך והאסטרטגיות הנדרשות כדי להצליח בו מכינות אותך טוב יותר לעסקים".
גולף הוא גם משחק ממכר. סיבוב אורך כארבע שעות, שמתוכן רק עשר דקות מוקדשות למשחק עצמו. בשאר הזמן הולכים בטבע ומדברים, יוצרים קשרים ומפתחים חברויות. עשרות מיליוני אנשי עסקים בעולם מבלים שעות ארוכות ויקרות בספורט שהם כל כך אוהבים. מן הסתם הם יגלו סימפטיה לאחרים שסובלים מאותה התמכרות.

תיירות גולף - איפה טעינו ?
מחקר מקיף שנערך על ידי מכון SRI International עבור קרן הגולף העולמית מגלה כי חלקה של תעשיית הגולף בתוצר האמריקאי ב-2005 היה 195 מיליארד דולר, והיא העסיקה שני מיליון עובדים בשכר כולל של 61 מיליארד דולר. ההכנסות הישירות מגולף, בסך 76 מיליארד דולר, היו גדולות מאלה של תעשיית הסרטים והווידאו בארה"ב, ואילו ההכנסות הישירות מתפעול מתקני גולף, 28 מיליארד דולר, היו גדולות מסך ההכנסות שנרשמו על ידי כל ענפי הספורט המקצוענים והמקצוענים למחצה גם יחד. במחקר נוסף שפורסם באחרונה על ידי חברת הייעוץ הבינלאומית KPMG, נטען כי כלכלת הגולף באירופה, אפריקה והמזרח התיכון אינה מפגרת בהרבה. KPMG מעריכה את שווי כלכלת הגולף של האזור בכ-53 מיליארד יורו. בענף מועסקים כחצי מיליון בני אדם, המשתכרים יחד כ-10 מיליארד יורו בשנה.

אם המציאות היתה נקבעת לפי כותרות העיתונים, ישראל היתה כיום מעצמת גולף אזורית. מה לא היה לנו? מגרשי גולף באשקלון, אילת, ים המלח, עומר, להבים, מצוק הארבל, מודיעין, כפר ויתקין, קדימה וכמובן חירייה. לא ברור מה קרה לכל התוכניות, אך המציאות - מגרש תקני בקיסריה ועוד חצי מגרש בגעש - היא עגומה ומדכאת, לא רק מבחינת הספורט אלא גם מבחינה כלכלית-לאומית. מדכא יותר שלישראל יש את כל הנתונים להתחרות בהצלחה על חלק מהעוגה.

ענף תיירות הגולף באירופה, אפריקה והמזרח התיכון שווה לבדו כ-6.5 מיליארד יורו ונהנה משיעורי הצמיחה הגבוהים ביותר דווקא באזורנו. לפי הדו"ח, תייר הגולף הממוצע באירופה משחק במשך חופשה בת שבוע ארבעה עד שישה סיבובי גולף ומוציא בממוצע 250 יורו ליום - יותר מכפול מהוצאותיו של תייר ממוצע בישראל. לפי הסקר, כשתייר גולף ממוצע בוחר יעד לנסיעה הוא בודק בעיקר את איכות הגולף ומזג האוויר, כאשר ביקור באתרים תיירותיים מסורתיים הוא בתחתית סדר העדיפויות. לא פלא, אם כן, שטורקיה ודובאי נחשבות יעדי הגולף הלוהטים של העתיד.

טורקיה, שהכריזה על פיתוח הגולף כפרויקט לאומי ומעודדת יזמים לבנות עשרות מגרשים בעזרת טובי האדריכלים, נבחרה על ידי האיגוד הבינלאומי של מפעילי תירות הגולף, IAGTO, ליעד הגולף הטוב באירופה ל-2008. ואולם אף שמועדון הגולף הראשון נפתח באיסטנבול כבר בסוף המאה ה-18, אוכלוסיית הגולפאים המקומית קטנה ומזכירה את זאת של ישראל. מנהל הגולף במועדון "גלוריה" באנטליה עשה כבר לפני שלוש שנים את החשבון: "בשנה שעברה היו לנו 70 אלף סיבובים, תכפיל את זה ב-100 יורו לסיבוב ותבין מדוע אנו בונים מגרש נוסף". מאז נבנו באנטליה יותר מעשרה מגרשים חדשים, כולם למען התיירים.

המקרה של דובאי מרתק אף יותר. הנסיכות הגדירה את הגולף כמרכיב אסטרטגי ומרכזי בהפיכתה למרכז תיירותי יוקרתי לעשירי אירופה, המפרץ הפרסי, הודו והמזרח הרחוק. כמו כל דבר בדובאי, גם הגולף מתפתח במהירות ובעזרת השקעות אדירות. כשטייגר וודס הודיע לפני כשנתיים כי יחל בעיצוב מגרשי גולף - הפרויקט הראשון שבו בחר (תמורת יותר מ-10 מיליון דולר) היה אחד מעשרות המגרשים הנבנים בדובאי. דובאי קונה את שמה כמרכז גולף גם בעזרת פיתוי הטובים שבגולפאי העולם לשחק בטורנירים שהיא מארחת. בסוף השנה ייערך בה טורניר שסך הפרסים בו יהיה 10 מיליון דולר - יותר מכל טורניר אחר בעולם.
ואנחנו ? מגרש אחד, יוקרתי וטוב ככל שיהיה בארץ שטופת שמש ועתירת אתרים תיירותיים, אינו מספיק. דרושה מסה קריטית. דרוש חזון.